ניסיון אישי: לקויות למידה, או טיפים לאסטרטגיות למידה עבור ילדים "מיוחדים"

לקות למידה או הפרעת קשב וריכוז לא אומרת שילד "לא בסדר" – היא פשוט אומרת שכדאי לחפש טכניקות שמתאימות לילד ספציפי. 
כאשר ילד גדול שלי התחיל ללמוד בבית ספר, הייתי אומרת לו תנקה שולחן , תשב על יד השולחן, אחרת לא תוכל להתרכז.
לקח לי זמן להבין שבדיוק כך הוא לא מסוגל להתרכז.
היום ילד האמצעי שלי "זוכה" לעשות שיעורי בית על הרצפה המבולגנת וכך זה עובד לו.
כאשר ילד הגדול שלי היה מתוסכל מזה שכאשר הוא קרא טקסט פעם ראשונה הוא לא זכר כלום,
 לא הייה לי להגיד לו משהו חכם, לא ידעתי מה קורה לו וגם לא ידעתי לתת תחושה שהוא "בסדר", הייתי מבולבלת, במקום מסיים לא ידעתי להפריד בין הקושי שלו לבין חוסר הצלחה שלי בתור אימא.
רק כאשר עשינו אבחון דידקטי, הבנו שאחרי קריאה אחת של הטקסט, ביצועים של הבן שלי מתחת לממוצע בהרבה,
אך כאשר הוא קורא 3 פעמים הביצועים שלו עולים בהרבה מעל הממוצע ומכאן גם פער המטורף בין תחושה שאני יכול ואני לא מצליח.

התסכול הגדול נובע הרבה פעמים מפער בין יכולות הגבוהות וחוסר יכולת להגיע לתוצאות הטובות. 
חוסר הלימה בין IQ לתוצאות בפועל גורמת לתחושה כללית של חוסר בטחון.
ומה שמעניין הוא שכאשר ילד כזה סוף סוף מגיע לביצועים טובים, לוקח זמן לתחושה של חוסר הצלחה ובטחון להתעדכן, הקולות מן העבר עדיין ממשיכים להתריד.
ולכן כל כך חשוב לא רק להגביל את הפתרון בנתינת ריטלין, אלא לחפש את הדרכים מותאמות לילד מסוים איך ללמוד, איך להתרכז – כדי להרגיש מיוחד ולא דפוק

אימון מבפנים או ילד פיצוץ

ילדה שלי בת שלוש, מדהימה וחכמה, נסיכה קטנה.
היא צורחת על הרצפה, מתפתלת, מכאיבה לעצמה.
ושום דבר לא עוזר: לא החזקה (חיבוק דוב תומך ומחזיק ולא שיחת עידוד, גם לא מגע)
קשה לשמוע ולראות גם לי וגם בעלי.
בעלי גם לא מבין לרגע למה הייתי צריכה ללמוד כל כך הרבה שנים, אם אני לא יודעת לעזור לילדה הפרטית שלנו.
האם באמת סנדלר הולך יחף, האם זה מה שקורה לי?
ילדה שלי מתוסכלת, היא לא יודעת להתמודד עם מילה "לא", זה שובר אותה, היא מאבדת שליטה וצורחת.
ילדה שבמצב הרגוע שלה תספר לכם במדויק, שכאשר כועסים, לא מרוצים – צריך לחפש פתרון.
החשיבה, הקוגניציה שלה התפתחו מהר מידי, אך רגש לא הספיק ונוצר פער- פער בין יכולות רגשיות וקוגניטיביות.
למה זה קרה, תשאלו אותי?
שאלה מצוינת והתשובה לא ממש ידועה, יש ילדים שמתחילים לדבר מאוחר, יש כאלו – שיש להם היפו טונוס שרירים והם מתחילים ללכת מאוחר ויש כאלו ששריר התסכול לא מפותח אצלם, נמצא בהיפו טונוס. 
האם הייתי צריכה להתחיל לאמן שריר של תסכול של ילדה המתוקה שלי כאשר היא הייתה תינוקת וברגע שהייתה רוצה לנוק, בשנייה הייתה צורחת. אצלה לא הייה –קצת רעבה, המעבר לרעבה – הייה חד וקולני.
או שכאשר הייתה מסוגלת לשון רק צמודה אלי, הייתי צריכה לשים אותה לשון לבד? 
לא, ממש לא נראה לי – ילדים כאלו דווקא צריכים לקבל חוויה של סיפוק הצרכים, כי בשלב הזה הם ממש לא יכולים אחרת.
וגיל שלוש – זה גיל מצוין להתחלה של תרגול הרגש, אימון מבפנים. זה הגיל שבו חשיבה כבר מבינה ש"לא – לא אומר סוף העולם. חשיבה כבר מבינה – שלעולם יש חוקים משלו ואי אפשר באמת לשלוט בו, אך רגש עוד לא למד לאזן את עצמו ויש לו דרך הארוכה.
ולהרבה מאיתנו רגש לא עבר את הלמידה, הוא פשוט למד לנתק את עצמו. הוא למד לפחד ולהסגר כדי לא לקבל עונש, כדי שיהבו אותנו, הוא למד להסתתר עמוק בגוף ולפעמים יוצא בתור מחלה לא מוסברת. אך הוא לא באמת התבגר. כך קרה אצלי : אצלי קוגניציה בשלה מרגש בהרבה.
ואני מאוד מקווה שילדה שלי תקבל ניסיון אחר. אני משדרת לה שאני לא נבהלת מהרגש שלה, אני איתה ועם הרגש, אני מאפשר לה למצוא מנגנון שלה לתת לרגש לגדול בהדרגה 
מצרפת תמונה לספר בנושא, ואם זה מוכר לכם, מוזמנים לפנות אני מכירה נושא ממש מקרוב: מעצמי, ממטופלים ו מ-3 ילדי המתוקים שלי